מאחורי חומות בית הנסן

בית החולים פתח את שעריו בשנת 1887 ונסגר בשנת 2009, אולם כיום הוא נפתח מחדש ושינה את ייעודו. לפני מספר שנים הוא הפך לבית הנסן מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. מבני האבן ששימשו בעבר כבית חולים, הפכו לגלריות לאומנות, למתחמי עבודה ולבית קפה. הגנים שבהם חולי הצרעת גידלו פירות וירקות חזרו לפרוח והם שופעי פרחים ססגוניים וירק. המתחם הפך לאחד המקומות הציבוריים האופנתיים ביותר שבו מתקיימים אירועי תרבות, ובכלל זה שבוע העיצוב ירושלים השביעי במספר, הנערך מדי שנה. המהפך המוצלח שעבר המבנה, קרם עור וגידים בעיקר הודות לאהבתה של רות למקום. כאשר בית החולים נסגר, ארגנה רות תערוכה היסטורית על המקום בנוכחות ראש העיר ניר ברקת.  בעקבות התערוכה, קיבלה העירייה את ההחלטה לשמר את המקום – שעוצב במקור על ידי האדריכל הגרמני והארכאולוג, קונרד שיק, ששימש כאדריכל הראשון של ירושלים – ולפתוח אותו כמתחם תרבות ציבורי, מסבירה שירה שיינפלד, שעובדת ברן וולף תכנון אורבני וניהול פרויקטים, החברה המנהלת את בית הנסן. "אחרת הוא היה הופך, ככל הנראה, לבית דירות יוקרה או למלון בוטיק" אומרת שירה.
הוא הפך למה שהוא כיום בזכות התערוכה של רות.
זהו הישג אדיר, ששמונה דונמים של קרקע והבניינים שבו הפכו למקום כה תוסס, אבל לרות עדיין חשוב לספר לאנשים על תפקידו ההיסטורי של המקום בטיפול בצרעת ובמאבק בסטיגמה שעימה המחלה עדיין מזוהה. רות עורכת סיורים פרטיים במקום, שבו מספר חדרי בית חולים שומרו כמוזיאון. אחד הדברים הראשונים שהיא מדגישה בסיור הוא שהמקום "מעולם לא היה מוסד סגור". המטופלים היו יכולים לבוא וללכת כרצונם, ואנשים היו יכולים לבוא ולבקר. בניגוד לחששות התרבותייים שיש לאנשים רבים, בתקופת התנ"ך הצרעת הייתה "מחלה לא כל כך מידבקת", מסבירה רות. לדבריה, רק כ-5% מהאוכלוסייה יכלו להידבק, מפני שמערכת החיסון יכלה ברוב המקרים להילחם במחלה. מאז שנות הארבעים, הצרעת מטופלת באנטיביוטיקה. "יש טיפולים טובים ורוב החולים יכולים לנהל חיים רגילים", אומרת רות, ומוסיפה שגם בשנות הארבעים, חלק ממטופלי בית החולים ע"ש הנסן היו מסוגלים ללכת הביתה, אולם רבים מהם גרו כאן, מפני שבני משפחותיהם דחו אותם בשל הסטיגמה החברתית והחשש להידבק במחלה. התמונות בשחור לבן התלויות במוזיאון מציגות את הקהילה שהתפתחה במקום פסטורלי זה. ניתן לראות תמונות של מטופלים העובדים בגנים ולומדים לתפור.
נוצרים, מוסלמים ויהודים חיו כאן יחד,
אומרת רות. לדבריה, זהו חלק מההיסטוריה של בית החולים שהיא אינה רוצה שישכחו ולכן היא עורכת סיורים. אנשים מחוץ לירושלים שמגיעים לכאן לאירועי תרבות כלל אינם יודעים למה שימש המקום בעבר. "ואני מרגישה שזהו סיפור אנושי ותרבותי מיוחד מאוד, המקום היה בית לכל מי שהגיע לכאן".