סולו

ג'נה רומנו מובילה קבוצת מבקרים לחצר קטנה מוקפת בתי אבן, המתגלה כאשר פונים לרחוב קטן מרחוב יפו הסואן. הקבוצה מטפסת בגרם מדרגות צר ונכנסת לגלריה מרי, אחת מבין הגלריות הרבות לאומנות עכשווית שנפתחו בירושלים. הקירות הלבנים של הגלריה מכוסים בקולאז'ים העשויים משילוב של צילומים וציורים. התערוכה של אומנית הטקסטיל חנה קרומר עוסקת באופן שבו אנשים מעבדים זיכרון, מסבירה ג'נה רומנו, שכותבת בלוג על אומנות עכשווית בירושלים ועורכת סיורים ציבוריים ופרטיים על סצנת האומנות בירושלים.

כמו רוב גלריות האומנות בעיר, גלריה מרי הייתה במקור דירה בפאתי שכונת נחלאות. ג'נה מסבירה כי

הגלריות כאן אינן כמו הקוביות הלבנות הטיפוסיות שרואים בניו יורק, רוב הגלריות נמצאות במקומות מאוד עתיקים או היסטוריים.

לג'נה תואר בהיסטוריה של האומנות והיא עבדה בגלריות בניו יורק ובפריז לפני שעברה לגור בירושלים בשנת 2015. היא אומרת כי הופתעה למצוא כל כך הרבה גלריות אומנות עכשווית ואומנים שעובדים בעיר. בירושלים נמצאת כידוע בצלאל, האקדמיה המובילה בארץ לאומנות ולעיצוב, אך עד לאחרונה רוב בוגריה העדיפו לעבור לתל אביב העומדת בלב סצנת האומנות המודרנית והמסחר בה. כעת, נראה כי המגמה משתנה. בשנים האחרונות יותר ויותר אומנים פותחים חנויות בירושלים ועובדים בבתי מלאכה ובגלריות במתכונת קואופרטיב, ארגונים ללא מטרות רווח או במימון העירייה.

הגלריות כאן אינן מתמקדות במכירה, ולכן הן מאוד אותנטיות ומקנות תחושה קהילתית. זוהי דרך נוספת ללמוד על העיר, גם עבור מי שאין לו עניין מיוחד או ידע מוקדם באומנות,

אומרת ג'נה. לכן היא התחילה לכתוב את הבלוג שלה ולערוך סיורים, ולדבריה "זוהי דרך חדשה ומרעננת לראות את העיר". ירושלים התברכה בשונות ובגיוון שאין כמותם בכל העולם, וההיסטוריה של העיר מגיחה מאחורי כל אבן וכל פינה, ולדברי ג'נה, כל אלו משפיעים על רבים מהאומנים העובדים כאן. ג'נה והקבוצה ממשיכים את סיורם בביתא, מרכז לאומנות הממוקם בבית עם חלונות גבוהים המשקיפים על דרך יפו והרכבת הקלה. האוצרת אביטל נאור וכסלר מספרת על התערוכה הקבוצתית המוצגת בביתא – " אריה וחתולה". בתערוכה נראים מיצגים שונים ופסלים של חתולים הנושאים דיוקנאות של כמה חברי כנסת, וארגז חול עם עצמות חתול גדולות שהמבקרים יכולים לשחק בהן.

במבט ראשון נראה שזו תערוכה על חתולים, אבל לא כך הדבר,

אומרת אביטל לקבוצה. "התערוכה עוסקת בירושלים. האריה הוא הסמל של ירושלים, הוא חזק, גדול, מלכותי ורב עוצמה. אבל החתולים שגרים ברחובות ירושלים מייצגים את חיי היומיום כאן. האזרחים הם כמו חתולים". לאחר הביקור בביתא, הסיור ממשיך לאורך דרך יפו, וג'נה מצביעה על ציור גרפיטי של אומן הרחוב סולומון סוזה, שציוריו הססגוניים מעטרים את תריסי הבסטות בשוק מחנה יהודה. הסיור עובר גם דרך תערוכת חוצות בשם "קופסה שחורה", המציגה עבודות מתחלפות בלוחות גדולים ליד תחנת הדוידקה של הרכבת הקלה. התחנה האחרונה בסיור של ג'נה נמצאת באחוזת אבן מהמאה ה-19 המתהדרת בגנים מטופחים. קשה לנחש שבמבנה העתיק הזה ישנן גלריות לאומנות מודרנית. זהו בית האומנים הידוע. ג'נה מספרת כי המקום שימש בעבר כמוזיאון של האקדמיה לאומנות בצלאל, שהתמקד בעיקר באומנות יהודית מסורתית. אולם כאשר פריטי האומנות של בצלאל הועברו למוזיאון ישראל, המקום הפך למשרדים הראשיים של אגודת אומני ירושלים, והוא כולל שלוש גלריות המציגות את מיטב היצירות של אומנים צעירים ותערוכות רטרוספקטיבה של אומנים בוגרים. "יש הרבה מקומות חבויים כאלה ברחבי העיר", אומרת ג'נה, "ולמרות שהדגש הוא על אומנות עכשווית, אי אפשר להימלט מההיסטוריה. היא חיה ונושמת". למידע נוסף על סיורי אומנות בירושלים, בקרו ב- https://caij.co/

מאחורי זכוכית במוזיאון ארצות המקרא בירושלים ניצב לוח אבן מהמאה ה-13 לפנה"ס, ממנו ניתן ללמוד כי הקדמונים בארץ כנען שילמו מיסים לא בזהב או בכסף, אלא בצרורות צמר צבוע בכחול.

זוהי רק דוגמה אחת לתפקיד התרבותי, הרוחני והפיננסי החשוב והמפתיע שמילא הצבע הכחול בעולם העתיק. התערוכה החדשה "אל עומק התכלת" מתחקה אחר צבע התכלת המסתורי, ולוקחת את המבקרים למסע בן אלפי שנים ואלפי קילומטרים, מהשמיים הכחולים ועד למעמקי הים, מאפגניסטן הקדומה ועד למדינת ישראל המודרנית, עם דגל הלאום וסמלים רבים אחרים שבהם נכלל הצבע הכחול.

אפשר לומר שהתערוכה עוסקת רק בצבע, אבל היא כל כך הרבה מעבר. היא באמת לוקחת אותך למקומות רבים,

אמרה לנו אחת מאוצרות התערוכה, אורי מאירי, כאשר פגשנו אותה בתערוכה. "תקצר היריעה מלתאר כמה למדתי בתהליך הכנת התערוכה". למרות שכחול הוא צבע הרקיע האינסופי והים, יוחסה לו משמעות מיוחדת בעולם העתיק, מפני שבניגוד לצבעי הירוק, הצהוב והחום, לא ניתן היה להפיקו מעלים, דשא, אבנים, או פרוות בעלי חיים. אחד המקורות הנדירים בטבע לצבע הכחול הייתה האבן לפיס לזולי, שיובאה מאפגניסטן הרחוקה למזרח הקרוב הקדום.

אבן נדירה ויקרה זו מכונה בתנ"ך בשם ספיר,

וזוהי האבן בה השתמשו לעיטור ארון הברית ובגדי הכוהנים בבית המקדש, מסבירה אורי. לקח זמן עד שהפיניקים, שחיו לחוף הים התיכון הקדום, גילו שניתן להפיק צבע כחול איכותי לצביעת אריגים מחלזונות ימיים. הם גילו כי בלוטות של חלזונות ימיים מסוימים מכילות נוזל הצובע אריגים בגווני תכלת וארגמן. התהליך המייגע של הפקת הצבע מהחלזונות הפך לחלק כה חשוב מהחברה הפיניקית המבוססת על מסחר – וכנראה למקור העושר שלהם – עד כי ברבים מהמטבעות שלהם מופיע ציור של חילזון ימי.

הפקת הצבע הכחול הייתה תהליך מורכב מאוד, והיה חשוב שהצבע יישאר, ולא ידהה או ייעלם,

אומרת אורי, ומתבוננת בקופסה מלאה בחלזונות ימיים עתיקים, קונכיות שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים. צבע התכלת קיבל משמעות מיוחדת בדת היהודית. כל אחד מבני ישראל נצטווה לצבוע את גדילי הציציות שבכנף בגדו בתכלת. עם דעיכתה של תעשיית הפקת צבע התכלת מהחלזונות, גדילי הציציות של הטלית נעשו שוב לבנים בלבד. אך כיוון שהכחול הפך לחלק בלתי נפרד מהזהות היהודית, הטלית, המהווה מקור ההשראה לדגל ישראל, עוטרה פעמים רבות בפסים כחולים. התערוכה חושפת גם כי בעקבות גילוי מחודש של החלזונות הימיים שמהם מפיקים צבע כחול בעת המודרנית, היו יהודים שחזרו לצבוע בתכלת את גדילי הציציות של הטלית.

כיום הצבע הכחול הוא משהו שאנו לוקחים כמובן מאליו,

אומרת אורי, "אבל הסיפור שלו הוא באמת מדהים. זה באמת ובתמים צבע עמוק".

את הסוד הזה אנחנו לא יכולים לשמור לעצמנו ואנחנו בטוחים שתבינו אותנו… כדי לגלות אותו, צריך פשוט לפנות מרחוב המלך דוד הסואן בירושלים ולרדת במורד רחוב אלימלך אדמוני הקטנטן. ואז הקסם נגלה. פארק ירוק רחב ידיים המוצל בעצי דקל, עצי אורן וזית. את המולת העיר וצופרי המכוניות מחליפים לפתע ציוצי ציפורים. הפארק הפסטורלי החבוי הזה שוכן בלב ירושלים בין רחוב דוד המלך לעיר העתיקה ושמו גן בלומפילד. לאווירה השקטה והנינוחה, שבילי האבן והספסלים, מתלווים גם הנופים המרהיבים של חומות העיר העתיקה.

בין יתר פינות החמד, ניתן למצוא כאן שביל הליכה מעוטר קשתות של גפנים וורדים ומזרקות מים. לאורך הפארק פזורים פסלים שונים, כגון אריות מברונזה שנתרמו לירושלים על ידי גרמניה בשנות השמונים. כמו כמעט בכל פינה בירושלים, הפארק מעניק הצצה להיסטוריה. מול גבעה ירוקה שוכנת מערת עתיקה המובילה למתחם קבורה בן 5 חדרים. פתח המערה נראה לעין, אולם הכניסה למערה אסורה. ישנם ארכיאולוגים הסבורים כי זהו מקום קבורתם של המלך הורדוס ובני משפחתו, שבנה והרחיב את ירושלים בתקופת בית שני. חוקרים אחרים סבורים כי אין למערת הקבורה קשר להורדוס, אך מסכימים שזהו מבנה בן 2000 שנה בעל חשיבות היסטורית. החוקרים עדיין מנסים לפתור את התעלומה. מערת הקבורה אינה פתוחה לציבור, אולם נוכחותה מוסיפים לאווירת המסתורין והסודיות של הפארק.

כאשר רות וכסלר החלה לעבוד כאחות בבית החולים על שם הנסן בירושלים בשנת 1983, הוא היה מקום שרבים חששו ממנו. המתחם, השוכן מאחורי חומת אבן במרחק הליכה קצר ממלון ענבל, היה בעבר בית חולים למצורעים.

רות התחילה לעבוד בבית החולים לאחר שכבר מצאו סופסוף טיפול אנטיביוטי יעיל נגד הצרעת, שנקראה גם מחלת הנסן, על שם המדען הנורבגי גרהארד ארמור הנסן שגילה את החיידק הגורם למחלה, הפוגעת בעיקר בעור, באף ובעיניים. אבל גם לאחר שנמצאה התרופה, כולם המשיכו לקרוא למקום "בית המצורעים", נזכרת רות.
ויש אנשים שעדיין פחדו להיכנס פנימה.

בית החולים פתח את שעריו בשנת 1887 ונסגר בשנת 2009, אולם כיום הוא נפתח מחדש ושינה את ייעודו. לפני מספר שנים הוא הפך לבית הנסן מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. מבני האבן ששימשו בעבר כבית חולים, הפכו לגלריות לאומנות, למתחמי עבודה ולבית קפה. הגנים שבהם חולי הצרעת גידלו פירות וירקות חזרו לפרוח והם שופעי פרחים ססגוניים וירק. המתחם הפך לאחד המקומות הציבוריים האופנתיים ביותר שבו מתקיימים אירועי תרבות, ובכלל זה שבוע העיצוב ירושלים השביעי במספר, הנערך מדי שנה. המהפך המוצלח שעבר המבנה, קרם עור וגידים בעיקר הודות לאהבתה של רות למקום. כאשר בית החולים נסגר, ארגנה רות תערוכה היסטורית על המקום בנוכחות ראש העיר ניר ברקת.  בעקבות התערוכה, קיבלה העירייה את ההחלטה לשמר את המקום – שעוצב במקור על ידי האדריכל הגרמני והארכאולוג, קונרד שיק, ששימש כאדריכל הראשון של ירושלים – ולפתוח אותו כמתחם תרבות ציבורי, מסבירה שירה שיינפלד, שעובדת ברן וולף תכנון אורבני וניהול פרויקטים, החברה המנהלת את בית הנסן. "אחרת הוא היה הופך, ככל הנראה, לבית דירות יוקרה או למלון בוטיק" אומרת שירה.

הוא הפך למה שהוא כיום בזכות התערוכה של רות.

זהו הישג אדיר, ששמונה דונמים של קרקע והבניינים שבו הפכו למקום כה תוסס, אבל לרות עדיין חשוב לספר לאנשים על תפקידו ההיסטורי של המקום בטיפול בצרעת ובמאבק בסטיגמה שעימה המחלה עדיין מזוהה. רות עורכת סיורים פרטיים במקום, שבו מספר חדרי בית חולים שומרו כמוזיאון. אחד הדברים הראשונים שהיא מדגישה בסיור הוא שהמקום "מעולם לא היה מוסד סגור". המטופלים היו יכולים לבוא וללכת כרצונם, ואנשים היו יכולים לבוא ולבקר. בניגוד לחששות התרבותייים שיש לאנשים רבים, בתקופת התנ"ך הצרעת הייתה "מחלה לא כל כך מידבקת", מסבירה רות. לדבריה, רק כ-5% מהאוכלוסייה יכלו להידבק, מפני שמערכת החיסון יכלה ברוב המקרים להילחם במחלה. מאז שנות הארבעים, הצרעת מטופלת באנטיביוטיקה. "יש טיפולים טובים ורוב החולים יכולים לנהל חיים רגילים", אומרת רות, ומוסיפה שגם בשנות הארבעים, חלק ממטופלי בית החולים ע"ש הנסן היו מסוגלים ללכת הביתה, אולם רבים מהם גרו כאן, מפני שבני משפחותיהם דחו אותם בשל הסטיגמה החברתית והחשש להידבק במחלה. התמונות בשחור לבן התלויות במוזיאון מציגות את הקהילה שהתפתחה במקום פסטורלי זה. ניתן לראות תמונות של מטופלים העובדים בגנים ולומדים לתפור.

נוצרים, מוסלמים ויהודים חיו כאן יחד,

אומרת רות. לדבריה, זהו חלק מההיסטוריה של בית החולים שהיא אינה רוצה שישכחו ולכן היא עורכת סיורים. אנשים מחוץ לירושלים שמגיעים לכאן לאירועי תרבות כלל אינם יודעים למה שימש המקום בעבר. "ואני מרגישה שזהו סיפור אנושי ותרבותי מיוחד מאוד, המקום היה בית לכל מי שהגיע לכאן".

בימי חמישי בערב, עם רדת החשכה על ירושלים, קבוצות מבקרים עושות את דרכן להר ציון. על רקע השרידים העתיקים, המדריך מספר על דוד המלך, אשר על פי המסורת כבש את ירושלים, ועל בנו, שלמה המלך, שבנה את בית המקדש.

אבל במהלך חודש אלול, בימי הסליחות ובתקופת הימים הנוראים שבין ראש השנה ליום כיפור, מוזכרים לא רק תהילתו של דוד המלך אלא גם חטאיו. הר ציון הוא תחנה אחת בסיור הסליחות של יאללה באסטה, חברת תיירות חדשנית לסיורים חווייתיים בבעלות משפחתית. סיורי הערב מעניקים הצצה לימי הסליחות, כאשר המתפללים מבקשים תשובה בלילות או לפני עלות השחר. בסיורים מוסבר על פיוטי הסליחות, חיי היומיום וההיסטוריה של ירושלים. מסלול סיור אחד עובר בשכונת נחלאות והעיר העתיקה, והמסלול השני מתמקד בנחלת שבעה, משכנות שאננים והר ציון.

דרך הסיפורים, המשתתפים לומדים על ההיסטוריה, מסורת הסליחות של יהודים אשכנזים וספרדים ואולי גם קצת על עצמם,

אומרת מריה זווין, הממונה על השיווק ביאללה באסטה. "הסיור מעניק הצצה לירושלים האותנטית". שתי משפחות ירושלמיות הקימו את יאללה באסטה בשנת 2012 והציעו בתחילה סיורים בשוק מחנה יהודה, שכללו טעימות וסיפורים מפי המוכרים בדוכנים. בשנים האחרונות הרחיבה החברה את פעילותה, והיא מציעה סיורי אוכל במספר שכונות, וסיורים המתמקדים בחגים. "תמיד רצינו לתת טעימה מהחיים המקומיים, ולא רק לספר על ההיסטוריה של המקום", אומרת מריה. כשסיור הסליחות עובר בנחלאות, המדריך מעודד את המשתתפים לשאול עובר אורח ברחוב

מי היה רבי אריה לוין?,

כאשר הם עוצרים מחוץ לבניין שפעם היה ביתו. לאחר שקיבלו תשובה ושמעו על רבי לוין שגר בנחלאות בתחילת המאה ה-20 ונודע כאבי האסירים, איש חסד שטיפל בחולים ובעניים, המדריך מספר לקבוצה כיצד לוין התכונן לימים הנוראים. "יש כל כך הרבה סיפורים שאפשר לספר", אומרת מריה. דרך הסיפורים, המדריכים מקווים שהמבקרים, מכל דת, יפשפשו במעשיהם ויתבוננו על השנה שחלפה, כפי שעושים המקומיים בעבר ובהווה, מפורסמים ולא מפורסמים. הסיור עובר בין בתי כנסת, סמטאות ושרידים עתיקים, והוא כולל עצירה לקפה ומאפה באחד מהמוסדות הירושלמיים הוותיקים, כדי לטעום מעט מסצנת הלילה של העיר. למועדי סיורים ומחירים, צרו קשר עם יאללה באסטה.

נדמה שמאז ומתמיד היא הייתה שם, בולטת בקו הרקיע של ירושלים ומהווה אבן דרך בתולדות העיר. ולמרות שכנפיה של טחנת הרוח המיתולוגית במשכנות שאננים לא הסתובבו במשך למעלה ממאה שנים, משכנות שאננים, שהייתה השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה, הפכה עם השנים לאחד המקומות הרומנטיים בעיר. כמעט בכל יום ניתן לראות זוגות נרגשים עומדים למרגלות טחנת הרוח ומצטלמים לאלבום החתונה שלהם.

בשנת 2012 שוחזרה הטחנה, ומאז הכנפים שוב מסתובבות למשב הרוח ומחדשות את ימיהן כקדם. על רקע הנופים המרהיבים של העיר העתיקה והגבעות מסביב, משכנות שאננים מהווה יעד אטרקטיבי במיוחד עבור המבקרים הרבים בעיר, במיוחד לזוגות הרוצים להעביר יום של כיף באחד האתרים המיוחדים בעיר, או פשוט מחפשים מקום מתאים לטיול רומנטי לילי. בטחנת הרוח ניתן ליהנות משפע של אטרקציות ופעילויות חווייתיות: סומליירים מיקבי ירושלים מעבירים סדנאות יין מרתקות, בהן תוכלו ליהנות בין היתר מטעימות יין ולשוחח עם אנשי היקב. תוכלו כמובן גם לרכוש בקבוק יין הביתה. הסדנאות מתקיימות בכל יום חול בין השעות 19:00-10:00, או ביום שישי בין 14:00-10:00. לאחר הטעימות, אתם מוזמנים להצטרף לסיור מודרך בטחנה, ללמוד כיצד פועלת טחנת הרוח ולגלות סוף סוף את האמת – האם טחנת הרוח אכן טחנה קמח. הטחנה נבנתה בשנת 1858 על ידי הנדבן יהודי בריטי משה מונטיפיורי, במטרה לפרנס את תושבי השכונה העניים. טחנת הרוח אכן טחנה חיטה לקמח עבור חקלאי האזור, אולם לאחר 18 שנים הופסקה פעילותה. אז החלו להתפשט שמועות כאילו היא מעולם לא עבדה ואף לא נבנתה לשם כך. אפילו המשורר יהודה עמיחי כתב

הטחנה הזאת מעולם לא טחנה קמח, היא טחנה אוויר קדוש.

לאחר פרויקט שיקום נרחב במימון קרן ירושלים, שהיה כרוך בהטסת מומחים לטחנות רוח מאירופה, הטחנה נעשתה שוב פעילה ושוקקת חיים. המבקרים בטחנה יכולים גם להשתתף במשחק בסגנון חדר בריחה הנערך בתוך הטחנה ומסביבה. המשחק מתאים לזוגות ולקבוצות גדולות. וגם מבלי שתבחרו באחת מהאטרקציות הנהדרות במקום, תוכלו פשוט ליהנות מטיול ערב רומנטי בשכונה הקסומה הזו, להתרגע בגנים הפסטורליים ולנשום את הנוף. ומי מכם שמתכנן להציע נישואין – אין מקום מושלם מזה!

כל כך הרבה זוגות נשואים וזוגות ותיקים יצאו לדייטים בבית הקפה תמול שלשום, עד שבעלי המקום הוציאו לאור ספר המספר על כמה מהזוגות שפגשו כאן את שותפיהם לחיים. הספר "סיפורים של אהבה" מציג עשרה זוגות ונותן הצצה לתפקיד החשוב שהמקום מילא בחייהם של אנשים כה רבים בירושלים.

"אני מלא תודה על כך שהמקום תופס חלק משמעותי בחייהם של אנשים בעיר",

אומר דיויד ארליך, המייסד והבעלים של "תמול שלשום", המציין הקיץ 25 שנים להיווסדו. דיויד, עיתונאי לשעבר וסופר של ארבעה ספרים בדיוניים, רצה להביא לירושלים את הקונספט של בית קפה המשמש גם כחנות ספרים, לאחר שנחשף לשילוב הזה בביקוריו באירופה ובארצות הברית והוקסם מהרעיון. בשנת 1994, הוא פתח את תמול שלשום במקום קטן המשקיף אל שכונת נחלת שבעה במרכז העיר, השופעת סמטאות ובנייני אבן. במשך השנים המקום התרחב וכעת הוא משתרע על פני שני חדרים גדולים עם רצפות אבן וחלונות מקושתים גבוהים, וישנה גם חצר מלאה בשולחנות. בנוסף לספרים, בבית הקפה פזורים שעונים, מכונות כתיבה ישנות ופריטים ייחודיים אחרים, התורמים כולם לאווירה הנעימה והנינוחה. השולחנות ליד קירות האבן מציעים שפע פרטיות ושקט לשיחות בין זוגות וחברים. האווירה החמימה במקום הופכת אותו למקום אידאלי לדייטים, ומושכת אליה גם סופרים. המשורר יהודה עמיחי הרצה במקום וקרא משיריו באירוע הפתיחה. הסופרים הנודעים עמוס עוז ודוד גרוסמן קראו גם הם מיצירותיהם כאן. הסופר האמריקאי נתן אנגלנדר כתב כאן את ספרו הראשון.

"הרבה סופרים הפכו את המקום לבית",

אומר דיויד שפרסם לאחרונה שורה של סיפורים קצרים השזורים זה בזה, חלקם בהשראת האנשים שפגש בבית הקפה. כדי לעודד אהבה לספרים ולתרבות, מתקיימים במקום לעיתים קרובות הרצאות ואירועים, ומנות רבות בתפריט כוללות ציטוטים מהספרות העברית.

"אני מרגיש שזו השליחות שלי, לעודד אהבה לתרבות",

אומר דיויד, שלאחרונה הוסיף פינת ילדים מלאה בכריות נוחות וערימות ספרים ומגזינים. הפינה מושכת זוגות עם ילדים שיכולים ליהנות מכמה דקות של שקט יחדיו, בזמן שילדיהם שקועים בקריאת ספרים ומגזינים ובמשחקים.

נער אדמוני רועה צאן בשדה ירוק מנוקד עצים. נעימת החליל וגבעות הסלע המשתפלות של הרי יהודה משמשות לו כרקע. כך נפתח " המלך דוד", חוויית הלילה החדשה במוזיאון מגדל דוד בעיר העתיקה בירושלים. חגיגה רב-חושית של צלילים ומראות, ההופכת את חומות האבן בנות אלף השנים לאולם קולנוע מרהיב ביופיו. חמישה ימים בשבוע, לאחר שקיעת השמש, דוד וסיפורו מתעוררים לחיים במצודה מתקופת הצלבנים, באמצעות 18 מקרני לייזר ו-20 רמקולים.

סיפור חייו המסעיר של דוד המלך, שהפך מרועה פשוט למלך, מלווה במופע בהקרנת מאות יצירות אומנות על חומות המצודה, יצירות אשר נוצרו לאורך כל ההיסטוריה, הפכו את דוד לדמות נצחית וחקקו את שמו לעד בעולם האומנות. וכך נהנים הצופים מעשרות יצירות בהן מככב דוד, וביניהן כמובן פסל דוד המפורסם של מיכאלאנג'לו העשוי שיש, וציורו של שאגאל שבו דוד מחזיק נבל.

הרעיון שלי היה לקחת את האנשים לסיור בגלריית אומנות,

אומרת רנה סיון, ארכאולוגית המוזיאון ואוצרת המופע. "כאשר מתבוננים ביצירות אומנות מעוררות השראה אלו, אנשים יכולים להתרשם באופן שונה ולראות את ההערכה השונה שאנשים רחשו כלפי דוד". רנה, שיצרה עוד קודם לכן את "החיזיון הלילי", מופע הצלילים והמראות של המוזיאון המגולל את סיפורה של ירושלים, רצתה להציג תמונה מלאה ואמיתית על דוד. לדבריה,

דוד הוא לא רק מלך, הוא גם מוזיקאי, משורר, והוא מאוד מאוד אנושי.

אולם יצירת תמונות קרובות למציאות של דוד ושל דמויות היסטוריות אחרות המאירות את החומות לא הייתה מלאכה פשוטה כלל וכלל. רנה רצתה שהתיאורים יהיו מדויקים מבחינה היסטורית בכל פרט ופרט, החל מהבגדים שלבשו הדמויות ועד צורת הליכתן.

וזה קשה מפני שיש לנו מעט מאוד ראיות וממצאים ארכאולוגיים מתקופת דוד המלך,

אומרת רנה. היא הקדישה חודשים רבים כדי לחקור אילו צבעי בגדים היו באותה תקופה באזור, במטרה לתאר את דוד ואת הדמויות האחרות בביגוד אותנטי. בנוסף, היא סרקה אוספי מוזיאונים מרחבי העולם כדי למצוא הוכחות ויזואליות לאירועים ההיסטוריים הקשורים לדוד. לדוגמה, היא מסתמכת על חריטות אבן שנמצאו במצרים כדי לדעת כיצד נראו הפלשיתים שמולם נלחם דוד בקרב. " כך ידעתי בדיוק כיצד הם הלכו ומה לבשו". המטרה של רנה הייתה ליצור מופע שיפנה למגוון קהלים. לדבריה, כל אחד יכול למצוא משהו שידבר אליו במופע הזה, החל מיופי, היסטוריה, אומנות ועד אקשן. כאשר רנה לקחה את נכדה בן ה-7 לראות את המופע, היא מספרת ש"העיניים שלו נפערו בתדהמה והוא היה מרותק לצלילים ולמראות", ואז היא ידעה שעבודתה נשאה פרי וחזונה התממש. מחירי כרטיס למופע "המלך דוד" – 55 ש"ח למבוגר, 50 ש"ח לאזרח ותיק ו-45 ש"ח לילדים בגילאי 18-3. מחירי כרטיס משולב למוזיאון ולמופע–  70 ש"ח למבוגר, ו-55 ש"ח לאזרחים ותיקים ולילדים.

ברובע הנוצרי של העיר העתיקה נמצאת חנות קטנה בשם "פוטו אליה", המעניקה הצצה מרתקת לעברה של ירושלים. ארונות הזכוכית, הקירות והדלפקים מכוסים בתמונות שחור לבן שצולמו ע"י משפחת קהואג'יאן לדורותיה, בירושלים וסביבתה ובאזורים אחרים בארץ במשך עשורים רבים, החל משנות העשרים של המאה ה-20. יש כאן תמונות של גמלים במדבר, עגלות רתומות לסוסים בדרך יפו, ומבט אל תוך בית הכנסת החורבה שבעיר העתיקה לפני שנהרס במלחמת העצמאות.

הוא תמיד היה עם מצלמה

אומר אליה, נכדו של קהואג'יאן, שכיום מנהל את החנות, כמו סבו שפתח אותה בשנת 1930. החנות פעלה בתחילה ברחוב יפו, שם אליה הסב קנה את חנות הצילום של האחים חנניה. החנות עברה למשכנה הנוכחי בשנת 1949. כעת זהו סוג של מוזיאון, המציג תמונות המספרות על עברה של ירושלים, ונמכרות בו תמונות שצילמו שלושה דורות ממשפחת קהואג'יאן. במשך שנים רבות היו מפתחים בחנות סרטי צילום, מצלמים תמונות פורטרט ומציעים שירותי צילום לחתונות ולאירועים אחרים. כאשר אליה הסב נפטר בשנת 1999, בנו קוורק לקח את העסק לידיו והוציא לאור את הספר "Jerusalem Through My Father’s Eyes", אוסף תמונות שצילם אביו. כאשר קוורק נפטר בשנה שעבר לאחר מאבק במחלת הסרטן, העסק עבר לניהולו של אליה הצעיר.

עכשיו זה הזמן שלי

אומר אליה הצעיר, היושב מאחורי דלפק באחר צהריים קיצי ומספר לקבוצת תיירים אירופיים את סיפור חייו של סבו, כיצד הגיע כיתום ארמני לירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה ובנה כאן חיים שלמים. גם אליה הצעיר מצלם בזמנו הפנוי.

אני אוהב להראות את השינויים שחלים בעיר דרך התמונות שלי,

הוא אומר ומצביע על תמונה של שער ציון, המנוקב כדורים ממלחמת ששת הימים. לאחר מכן הוא מוציא תמונה שצילם סבו באותו מקום בשנות השלושים של המאה ה-20, כאשר חזית השער הייתה חלקה הרבה יותר

אני חושב שחשוב לתעד את הדברים, מפני שהם ישתנו שוב בעתיד

הוא אומר. וזו ההזדמנות של כולנו לקבל הצצה לנוסטלגיה מופלאה. החנות נמצאת ברחוב אל ח'נקה 14, ברובע הנוצרי של העיר העתיקה.

זה קורה בכל בוקר. אלן קסל, מנהלת התחנה לחקר ציפורי ירושלים, מגיעה מיד לאחר הזריחה אל התחנה השוכנת בסמוך לכנסת, כדי לראות אם במשך הלילה נלכדו ציפורים ברשתות הגדולות המכסות עצים ושיחים רבים במקום. כך למשל באחד הבקרים של חודש מארס, היא מצאה שלדג כחול כתום, סבכי צהוב וינשוף שחי בדרך כלל בסיביר.

תמיד יש הפתעות, במיוחד באביב,

אומרת אלן, עולה מטרינידד, אי קטן בקריביים. אלן עוסקת בצפרות מאז גיל 8 ומנהלת כיום את התחנה שמפעילה החברה להגנת הטבע בלב ירושלים בין הכנסת לגן סאקר. מדי אביב, 500 מיליון ציפורים עפות מעל ישראל, בנדידתן השנתית מחצי הכדור הדרומי לחצי הכדור הצפוני. הן עוצרות למנוחה במקומות שונים בארץ, וגם בפיסת טבע קטנה זו המשתרעת על פני 6 דונם, שהינה אחד מאתרי הצפרות הטובים בעולם. עבור רוב הציפורים, זוהי עצירה ראשונה באזור ירוק ופורה לאחר לילות רבים של מעוף מעל מדבר סהרה והנגב, ששם אין להן כמעט דבר לאכול.

הציפורים מגיעות לכאן מורעבות ומותשות לחלוטין,

אומרת אלן. לאחר הנחיתה, הציפורים מבלות כשבוע בין העצים, הפרחים ובריכת חבצלות המים ואוכלות צמחים ובעלי חיים שונים. ציפורים קטנות יכפילו בדרך כלל את משקל גופן ואז יעופו וימשיכו במסען, מסבירה אלן. באותו בוקר של חודש מארס השנה, נלכדו כ-100 ציפורים ברשתות התחנה. אלו הן רשתות כמעט בלתי נראות, שאינן פוגעות בציפורים שנתפסות בהן. אלן וחברי צוות אחרים בתחנה מוציאים בעדינות את הציפורים המרפרפות מהרשתות ומניחים אותן בשקיקי בד קטנים. אלן מבלה את שאר הבוקר בטיבוע הציפורים, כלומר ענידת טבעות מתכת קטנות על רגלי הציפורים עם מידע על התחנה שביצעה את הטיבוע. טבעות אלו עוזרות למדענים ברחבי העולם לעקוב אחר דפוסי הנדידה של ציפורים. יש ציפורים שנלכדו והגיעו עם טבעות מעונות נדידה קודמות.

אנחנו רואים הרבה ציפורים חוזרות,

מספרת אלן, וציפורים רבות מגיעות מדי יום עם טבעות מתחנות טיבוע באירופה ובאפריקה. בעודנו מדברים, קבוצת תלמידים שהגיעה לכאן לסיור, עוקבת בהתרגשות אחרי עובד התחנה העונד טבעת סביב רגל של עלווית חורף, ציפור חומה קטנה השוקלת רק כ-6 גרם. "זו בדרך כלל ציפור שאף פעם לא נתקלים בה, מפני שהיא מבלה את רוב זמנה בשיחים שבהם היא נראית כמו עלה", מסבירה אלן ואומרת כי הציפור מבלה את הקיץ בצפון אירופה ואת החורף באפריקה. לאחר הטיבוע, הציפור משוחררת ונעלמת בין העצים. עד סוף חודש מאי, מבקרים מוזמנים להגיע לתחנה מדי יום בין השעות 6 ועד 11 בבוקר כדי לצפות מקרוב בטיבוע ציפורים. לפעמים הם אפילו זוכים להחזיק בציפורים לאחר הטיבוע ולשחרר אותן לשמיים, אומרת אלן.  "מאוד חשובה לנו האינטראקציה עם האנשים וללמד אותם על ציפורים". לאחר מכן הולכת אלן אל עמדת התצפית הייחודית הנקראת "המסתור" ופתוחה לקהל הרחב ללא תשלום. זהו ביתן קטן עם ספסלים, בו יושבים ברוגע המבקרים וצופים להנאתם, עם משקפות הניתנות להשאלה במקום, על בריכת המים ועל שלל ציפורים מרהיבות, כמו למשל השלדג שנתקלנו בו, שצד סרטנים ונח מדי כמה דקות רק כדי לזמר בחיפוש אחר בת זוג. התחנה פתוחה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. ניתן לראות בתחנה פרפרים וצבים ובלילה דורבנים, קיפודים ועטלפים.

כשיושבים כאן, במקום הפסטורלי והקסום הזה, אפשר לשכוח בקלות שאנחנו בלב העיר,

אומרת אלן. "זהו מוקד משיכה נפלא לכולם, ודרך נהדרת להיחשף לתופעות טבע מרתקות ולעוד רבדים בירושלים ובישראל בכלל". בנוסף לאזור הצפרות שפתוח תמיד ולטיבוע הציפורים היומי, התחנה מציעה פעילויות מיוחדות במהלך חג הפסח, כולל טיולים ביום ובלילה וצפייה בסרטים ובתערוכת אומנות במרכז המבקרים. למידע נוסף, בקרו ב:  http://natureisrael.org/JBO